דניאל הרגיש עצוב ומפוחד.
הוא ניסה להבין למה, ומה הוא יכול לעשות כדי לשנות את ההרגשה שלו.
העצב שטף אותו יותר מדי.
הוא זכר שבעבר היו בלבו הרבה רגשות: שמחה, סקרנות, התלהבות, אהבה, געגוע.
אבל עכשיו יש רגש אחד שמסתובב פה יותר מדי.
דניאל עצם את עיניו,
וראה את עצמו בתוך חדר גדול.
בחדר היו כל מיני חברים. כל חבר היה בעצם רגש.
הוא פקח את עיניו,
וסגר שוב.
עכשיו הוא ראה בחדר הגדול רק חבר אחד שהסתובב שם, ופגש אותו. החבר הזה היה רגש של עצב. החבר הלך, וחזר. העצב הלך, וחזר.
דניאל הבין,
שהוא צריך להזמין לחדר עוד חברים, כי הוא לא רוצה להיות רק עם רגש אחד. זה הרגיש לו, להיתקע עם הרגש הזה, ולהישאר עצוב.
דניאל פקח עיניים,
וסגר שוב.
הוא ראה חלון סגור בתוך החדר. דניאל צעד לעבר החלון, פתח אותו, והרגיש משב רוח נעימה וחמימות של שמש יפה. הוא הסתכל והתבונן החוצה, וקרא לחברים לבוא פנימה אליו.
אז, עם השמש החמימה והרוח הנעימה שנכנסו לחדר, הגיעו החברים: השמחה, הבכי, הסקרנות, המשמעות, היופי, הכעס, ההתלהבות, השקט, הרוגע, הפליאה, הגעגוע, האהבה.
החדר התמלא בהמון חברים.
היו רגשות שהרימו את דניאל גבוה. הוא הרגיש נעים, והרגיש כל כך טוב.
היו רגשות שדניאל היה צריך לדעת איך לשחק איתם, כמו הכעס, שהוא השתמש בו לתקיפות ועוצמה.
היה לו כל כך מעניין, והוא הרגיש מלא ברגש,
הפנים שלו השתנו כל הזמן, והעיניים האירו באור שונה בכל רגש שפגש, כי כל רגש נתן לו הבעת פנים מיוחדת. לפעמים פניו ועיניו של דניאל חייכו, לפעמים התמלאו אהבה, לפעמים נראו מלאי פליאה ולפעמים היו מלאי עוצמה. דניאל הרגיש שהגוף שלו מלא ברגש וחיים.
דניאל תמיד זכר את החדר הזה. הוא ידע, שטוב להזמין לשם חברים. הוא היה נפגש עם כל החברים, שהם בעצם הרגשות. לפעמים הוא בחר עם מי להיפגש כעת. לפעמים היה משחק עם רגש, כדי שיסתדר איתו, ויהיה לו טוב איתו.
עולם מלא ועשיר נפתח בפניו.
הסיפור מבוסס על תרגול: עוררות של רגשות.
אנו חיים בחברה שמעודדת רציונל, שעלול לעמעם את הרגשות. אם הרגשות מעומעמים, קשה להגיע לשליטה רגשית.
כאשר האדם מעורר ומחייה את הרגשות, תהיה לו יותר שליטה רגשית, והוא יחווה עושר רגשי. כך ניתן לפוגג עצב, כמו שמתואר בסיפור, שהעצב היה רגש "תקוע" ודומיננטי, והיה לדניאל ניתוק מרגשות רבים.