באחד מהימים שהיה בהם מזג אוויר יפה יצאתי לטייל ביישוב שלנו. השמש התחילה לשקוע, והשמיים היו מלאים בצבעים יפים: צהוב, כתום, אפור, לבן ותכלת.
עצרתי ליד הנוף ההררי והיפה שלנו. ראיתי שם איש יושב על אבן גדולה.
האיש הוציא חליל וניגן מנגינה שקטה ויפה. אהבתי את הצליל המיוחד של החליל. היה נדמה שהציפורים שצייצו, הקשיבו לניגון, ושרו גם הן. אחר כך האיש קרא מתוך ספר קטן.
לאחר כמה רגעים הוא קרא לי. ניגשתי אליו. הוא הוציא מכיסו פנקס, ונתן לי אותו. שאלתי אותו: "מה זה?"
הוא אמר: "זה פנקס התודות".
שאלתי: "מה אעשה עם זה?"
"אתה צריך כל יום לכתוב מכתב תודה למישהו". הוא אמר.
לקחתי את הפנקס. הסתכלתי עליו. זה היה פנקס מהודר. הכריכה שלו הייתה בצבע חום כמו צבע של עץ יפה. ובתוכו דפים צבעוניים. לכל דף היה צבע משלו. דף כחול, דף תכלת, דף צהוב, דף ירוק ועוד צבעים. "פנקס של תודות", חשבתי לעצמי, "אולי לכל תודה יש צבע אחר". התחלתי לחשוב על מה אני אומר תודה.
ביום ראשון כתבתי מכתב תודה להורים שלי, כי הם מכינים לי אוכל בכל יום, ותמיד דואגים לי. נתתי להם את המכתב. הם אהבו אותו, ושמו אותו על מדף בסלון.
ביום שני כתבתי מכתב תודה לאחי, על כך שעזר לי למצוא חוג מתאים בשבילי במתנ"ס. אני כל כך נהנה שם. אחי שמח, והבטיח שהוא שומר על המכתב.
ביום שלישי כתבתי מכתב תודה לחברים הקרובים והטובים שלי. כי כשאני מספר להם על משהו שמטריד אותי, הם תמיד מוכנים להקשיב לי, ולעזור. כמה טוב זה חברים טובים!
ביום רביעי החלטתי שאני מחפש מישהו שאני לא מכיר, ואומר לו תודה. הסתובבתי ביישוב, ואז ראיתי את העובד שמנקה באהבה את רחובות היישוב. מיד תלשתי דף, וכתבתי מכתב תודה. הבאתי לו, הוא חייך חיוך רחב, ושם את המכתב בכיס החולצה. זה היה נראה כאילו הוא מצמיד את מכתב התודה ללב. אכן מכתב קטן, אבל נוגע ללב.
ביום חמישי עמדתי מול הנוף היפה שלנו. אמרתי תודה על הנוף והמקום הנפלא. תלשתי עוד דף מהפנקס. שמתי מכתב תודה על האבן הגדולה.
הסתכלתי על המכתב כמה רגעים, עד שהגיעה רוח טובה ונעימה שהעיפה את המכתב רחוק אל ההרים. המכתב התעופף עם הרוח, וכאילו אמר תודה לכל ההרים ולכל העולם.
המסר בסיפור הוא:
– הילד קיבל השראה מהאיש לשים לב לדברים טובים שקורים, ולומר תודה.
– יש לעודד את התלמידים לשים לב לדברים, ולומר תודה. אפשר לתת להם משימה לכתוב על פתק תודה, ולתת לחבר או למישהו שמתאים.