בשכונה שלנו, בשעות אחר-הצהריים, היינו מסתובבים, משחקים, מטיילים, וסתם יושבים ומפטפטים על הספסל.
מידי פעם עבר ברחוב איש אחד שלא הכרנו. האיש הזה לא היה מהשכונה שלנו. הוא היה מסתובב כאן לא מעט. הוא לבש מכנסיים עם הרבה כיסים, והיה לו תיק בצבע חום. לפעמים ראינו אותו נכנס לבית של מישהו.
האיש היה נראה לנו מוזר. היינו קצת צוחקים עליו.
אמיר אמר: "איזה משועמם".
גד אמר: "למה הוא מסתובב סתם ברחובות השכונה שלנו?".
ואני שאלתי: "אולי הוא בכלל גנב?".
היינו מדברים עליו בבית הספר, צוחקים עליו ומכנים אותו בשמות כמו "מוזר", "גנב", "משועמם", "מסכן".
יום אחד החלטנו לעקוב אחריו. צעדנו בשקט, שמרנו מרחק, והתחבאנו מדי פעם. הוא הגיע לדלת של בית קטן. הניח את התיק על הרצפה. אחרי כמה דקות הוא נכנס לבית.
אנחנו יצאנו מהמחבוא. הצצנו דרך החלון. ראינו אותו מדבר עם בעלת הבית, ואחר כך מתחיל לתקן גג של מרפסת קטנה שנשבר, כנראה מהגשם של החורף שעבר.
לאחר כמה רגעים הוא יצא להסתכל על הגג מבחוץ, ואז פתאום הוא ראה אותנו. הוא חייך, ושאל מה שלומנו. אולי הבחין בסקרנות שלנו.
הוא שוחח אתנו כמה רגעים. הסתכל בעיניים טובות, וסיפר שהוא עובד בתיקונים ושיפוצים בבתים ובמבנים. הוא אוהב לתקן דברים, ויש לו ידיים טובות. כשיש לו זמן פנוי, הוא עוזר לאנשים שאין להם כסף לתיקונים. אז הוא מסתובב ומתקן תקלות, ושמח לראות אותם מאושרים על שהתקלה טופלה ושהכל טוב עכשיו.
האיש הפתיע אותנו. לא חשבנו שיש אנשים כאלו, שיוצאים בזמן הפנוי שלהם לעזור לאחרים. אז חשבנו שהוא מוזר.
שמחנו כשהוא סיפר לנו, איך הוא עוזר לאחרים. הבטחנו לעצמנו, שנעזור גם אנחנו לאחרים במה שאנחנו יודעים לעשות, וגם שלא נחשוב על אנשים שאנחנו לא מכירים, שהם מוזרים או מסכנים.
אי אפשר לדעת מיהו האדם, אם לא באמת פוגשים אותו. לפעמים אפילו מגלים אדם כל-כך טוב, זה מפתיע, ומעורר אותנו להיות בעצמנו אנשים טובים.
הסיפור מעודד ליחס טוב כלפי החברה, וכלפי כל אדם.
יש נטייה לחשוד באנשים, או לזלזל, מבלי שבאמת הכרנו אותם.
הרבה פעמים אחרי שיחה קצרה מגלים שמדובר פשוט באנשים טובים כמונו.