משפט שלמה
כתיבה: שריה תנעמי
המלך שלמה היה מלך מאד חכם, והוא היה שופט בכל מיני מקרים שקרו בישראל.
פעם אחת, הגיעו למלך שלמה שתי נשים.
אישה אחת סיפרה את הסיפור:
אני והיא גרות באותו בית, ונולדו לנו שני ילדים, שני תינוקות.
ורק אנחנו בבית, אין אף אדם איתנו.
בלילה מת הילד שלה, כי היא שכבה עליו.
באמצע הלילה היא לקחה את בני, הילד שלי, שהיה צמוד אליי, כאשר אני ישנה,
ושמה אותו לידה, ואת בנה, הילד המת שמה לידי.
קמתי בבוקר להניק את בני, ואני רואה שהוא מת.
אני מתבוננת בו, ושמה לב שזה לא הבן שלי!
האישה השנייה אמרה:
לא! הבן שלי הוא החי, והבן שלך הוא המת!
והאישה הראשונה משיבה לה:
לא! הבן שלך מת, והבן שלי חי!
שלמה המלך הקשיב מאד לשתי הנשים.
הוא שמע את מה שאמרו, וגם התבונן בהתנהגות של כל אחת מהן.
שלמה אמר:
הביאו חרב!
המשרתים הביאו את החרב.
שלמה אמר:
גיזרו את הילד החי לשניים!
ותנו חצי לאישה האחת, וחצי לאישה השנייה.
מיד כששמעה זאת האישה, שאכן זה בנה החי, היא נמלאה רחמים על הבן שלה.
היא אמרה למלך שלמה:
תנו לה את הילד החי, ואל תמיתו אותו!
והאישה השנייה אמרה:
גם לי גם לך לא יהיה בן! שיגזרו אותו.
אז אמר שלמה המלך:
תנו לה, לאישה שריחמה על הילד, את הילד החי, ואל תמיתו אותו, כי היא האימא שלו.
עם ישראל שמע על המשפט הזה של שלמה המלך, וידע שיש מלך בישראל חכם מאד, שעושה משפט בחכמה רבה.
מה מיוחד במשפט הזה, ומה הייתה החכמה הגדולה כאן?
החכמה כאן, ששלמה היה מאד קשוב למציאות, לסיפור ולהתנהגות של הנשים.
הוא ידע להתבונן, ולראות מי האישה שהבן שלה חי, ומי האישה שמשקרת.
הוא לא שפט רק לפי "מה שכתוב בספר החוקים", אלא מתוך ראייה והבנה של מה בדיוק קורה כאן.
הרעיון "לחתוך את הילד" הדליק את הרחמים והחמלה של האימא האמיתית, וכך היה ברור מי האימא.