עֲקִיבָא הָיָה רוֹעֶה עִזִּים. הוּא הָיָה רוֹעֶה מֵאָז שֶׁהָיָה יֶלֶד וְעַד שֶׁגָּדַל, וְהָיָה בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה.
עֲקִיבָא הָיָה רוֹעֶה מְיֻחָד. הָיָה לוֹ חָלִיל, וְהוּא יָדַע לְנַגֵּן לָעִזִּים מַנְגִּינוֹת יָפוֹת. הָעִזִּים אָהֲבוּ לִשְׁמֹעַ אֶת הַמַּנְגִּינוֹת.
עֶרֶב אֶחָד הַשֶּׁמֶשׁ שָׁקְעָה, וַעֲקִיבָא הִרְהֵר בְּלִבּוֹ:
אֲנִי אוֹהֵב לִרְעוֹת אֶת הָעִזִּים, אֲנִי אוֹהֵב לְנַגֵּן לָעִזִּים. אֲבָל כְּבָר עָבְרוּ הַרְבֵּה שָׁנִים, וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ לִקְרֹא. אֲנִי רוֹצֶה לִלְמֹד כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה, וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ לִקְרֹא.
תָּהָה עֲקִיבָא,
אֲנִי בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה. אוּלַי כְּבָר מְאֻחָר מִדַּי? מִי יִרְצֶה לְלַמֵּד אוֹתִי? הַאִם אֲנִי יָכוֹל עֲדַיִן לִלְמֹד?
בַּלַּיְלָה, שָׁכַב עֲקִיבָא עַל מִטָּתוֹ, דְּמָעוֹת שָׁטְפוּ אֶת עֵינָיו. כָּאַב לוֹ, שֶׁהַזְּמַן עוֹבֵר, וְהוּא עוֹד לֹא לָמַד לִקְרֹא.
בָּכָה עֲקִיבָא, הִתְפַּלֵּל, בִּקֵּשׁ מֵעֹמֶק לִבּוֹ לָדַעַת לִקְרֹא, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִלְמֹד.
הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, וַעֲקִיבָא הִתְעוֹרֵר. עֲקִיבָא יָצָא לִרְעוֹת אֶת הָעִזִּים. הוּא הִגִּיעַ לִבְאֵר מַיִם. עֲקִיבָא אָהַב לְהִתְבּוֹנֵן בְּמָה שֶׁהָיָה רוֹאֶה.
הוּא רָאָה חֲרִיצִים בְּדֹפֶן הַבְּאֵר. עֲקִיבָא שָׁאַל: אֵיךְ נִהְיוּ חֲרִיצִים בְּאֶבֶן קָשָׁה כָּל כָּךְ?
הָיָה שָׁם אָדָם חָכָם. הוּא אָמַר לוֹ: אֵינְךָ מַכִּיר אֶת הַפָּסוּק: "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם"?
הַמַּיִם נוֹפְלִים עַל הָאֶבֶן בְּכָל יוֹם, וְהֵם חוֹדְרִים לְתוֹךְ הָאֶבֶן הַקָּשָׁה, וְעוֹשִׂים בָּהּ חֲרִיצִים.
אָמַר עֲקִיבָא: וְכִי לִבִּי קָשֶׁה מִן הָאֶבֶן? אִם הַמַּיִם מַצְלִיחִים לַחְדֹּר לָאֶבֶן הַקָּשָׁה וּלְשַׁנּוֹת אוֹתָהּ, בְּוַדַּאי יַצְלִיחַ הַלִּמּוּד לְהִכָּנֵס אֶל לִבִּי. אֵלֵךְ וְאֶלְמַד פָּרָשָׁה אַחַת מִן הַתּוֹרָה.
הָלַךְ עֲקִיבָא לְבֵית הַסֵּפֶר עִם הַבֵּן שֶׁלּוֹ. הַמְּלַמֵּד כָּתַב לוֹ אָלֶף, וַעֲקִיבָא לָמַד. הַמְּלַמֵּד כָּתַב לוֹ בֵּית, וַעֲקִיבָא לָמַד. הַמְּלַמֵּד כָּתַב לוֹ פָּרָשָׁה, וַעֲקִיבָא לָמַד.
כָּךְ עֲקִיבָא לָמַד אֶת הַתּוֹרָה מֵהַהַתְחָלָה, עַד שֶׁלָּמַד אֶת כֻּלָּהּ.
כָּךְ הָפַךְ עֲקִיבָא לְרַבִּי עֲקִיבָא, וְהָיָה לְחָכָם גָּדוֹל.
בִּצְעִירוּתוֹ הָיָה רוֹעֶה עִזִּים, וּלְאַחַר שֶׁלָּמַד תּוֹרָה הָיוּ לוֹ תַּלְמִידִים רַבִּים.
בִּצְעִירוּתוֹ הָיָה מְנַגֵּן לָעִזִּים מַנְגִּינוֹת יָפוֹת, וּלְאַחַר שֶׁהָיָה בָּקִיא בַּתּוֹרָה הָיָה מְלַמֵּד אֶת הַתַּלְמִידִים דְּבָרִים חֲכָמִים, שֶׁהֵם כְּמוֹ מַנְגִּינוֹת יָפוֹת.
הסיפור מלמד על היכולת להגיע לרמות גבוהות, אם יש תשוקה ללמידה.
לפעמים אולי נראה לנו שלא "נגיע רחוק" במקצוע, באומנות, או בכל דבר שמעניין אותנו, אבל ברגע שיש נכונות ללמוד, ולהתמיד בלימוד, אז עם הזמן הלמידה ממש משנה את האדם, והוא יכול להיות מומחה בדבר.