לשון הרע לא מדבר אלי
כתיבה: שריה תנעמי
איור: עינת טמסות
יש לי חבר טוב בשכונה, ויש לו אימא חכמה, שאני תמיד מקשיב לעצות שלה.
יום אחד ביקרתי את חברי הטוב. ישבנו על הספה בסלון. חבר שלי הכין תה.
אימא שלו אמרה משהו על דורי, חבר משותף שלנו מהשכונה. היא אמרה שהוא לפעמים מדבר שטויות, מתנהג לא כל כך יפה, והיא לא אוהבת את זה.
האמת, תמיד היה נחמד לי לשוחח עם דורי. הוא הצחיק אותי, ואני גם הצחקתי אותו. הרגשתי נחמד להיות בחברתו.
אבל כשאימא של חבר שלי אמרה את מה שאמרה, חשבתי להתרחק מדורי. האמנתי לה. פתאום דורי כאילו לבש בגדים אחרים, פתאום הוא היה נראה לי כמו דמות אחרת, אדם אחר, מישהו שלא כדאי להיות בחברתו.
המראה הזה של דורי, שראיתי בעיני רוחי, קצת הפתיע אותי, כי אני מכיר אותו, מדבר וצוחק איתו מדי פעם. טוב, אולי בכל זאת, כרגע זה לא מתאים לי להיות חבר שלו.
מאותו יום אני די נמנעתי מלפגוש את דורי. כשנפגשנו, דיברתי פחות, וקיצרתי את הפגישה. הרגשתי שאני ממהר לאנשהו. זה בסדר להתרחק מאנשים, שיש בהם משהו לא כל כך בסדר, אמרתי לעצמי.
כך עברו להם כמה ימים, אולי שבועות, עד שבאחד הימים נפגשנו. היה זה משחק הכדורגל, שהפגיש בינינו. שיחקנו באותה קבוצה, וגם שוחחנו. פתאום חזרתי לצחוק איתו.
הבנתי שדורי זה אותו דורי, וטוב לי איתו.
הבנתי. יותר לא אאמין, גם לאנשים חכמים, אם הם אומרים משהו שמכתים אדם אחר. כלומר, כאילו עושים לו כתם על הבגדים, וגורמים לו להיראות לא טוב. עכשיו כשאני אקשיב למישהו, אני אשים לב, ולא אאמין מיד לכל מילה. אני תמיד אראה את הטוב שבכל אדם.
כי לפעמים אנשים אומרים דברים על אנשים אחרים, בלי לחשוב הרבה, ובאמת, שאני לא יודע למה.
הבטחתי לעצמי, לראות את הטוב, ולהאמין בטוב שבכולנו.
הסיפור הוא סיפור מהחיים. צריך לשים לב לפעמים האלו, שאומרים משהו לא נעים על מישהו. אנחנו צריכים לחנך את עצמנו ואת אחרים לראות את הטוב שבאדם, ולהפוך זאת להרגל ודרך חיים.