תפילת חנה
איור: יהונתן בן שאול
מעשה שהיה באשה, ושמה חנה, שלא היו לה ילדים. חנה הייתה נשואה לאלקנה, והם גרו ביישוב בארץ ישראל שנקרא "הרמה". ולמה נקרא "הרמה"? מפני שהייתה שם גבעה גבוהה.
אלקנה התחתן עם שתי נשים. בעבר היו גברים שהתחתנו עם שתי נשים. לאשתו השנייה קראו פנינה. לפנינה נולדו ילדים, אבל לחנה לא היו ילדים. חנה בכתה והתפללה לה' שיתן לה ילד.
בתקופה הזו אנשים רבים הגיעו למשכן שילה להתפלל. זה היה מקום קדוש ומיוחד לתפילות. פעם בשנה אלקנה היה מגיע למשכן שילה עם שתי נשיו והבנים שלו. כשישבו לאכול, אלקנה נתן לחנה מנה גדולה ומיוחדת, כי הוא אהב את חנה. פנינה הייתה מעליבה מאד את חנה, והייתה מזכירה לחנה, שאין לה ילדים. חנה בכתה, והרגישה כאב גדול בלב, ולא אכלה מרוב צער וכאב.
אמר לה אלקנה: "למה את בוכה ולא אוכלת? למה את מרגישה רע בלבך? אין לך מה להצטער, כי אני כל כך אוהב אותך, ואם אני כל כך אוהב אותך, זה טוב לך יותר מאילו היו לך עשרה בנים!"
אבל חנה לא ויתרה על המשאלה שלה. הלב שלה ביקש בן.
לאחר שסיימו לאכול, חנה נכנסה למשכן והתפללה לה'. כל כך כאב לה, והיא בכתה הרבה בתפילה.
חנה נדרה נדר: "אם ה' ישמע את תפילתי, ויקשיב לכאבי, אז אתן את הבן שלי לה', הוא יעבוד במשכן".
חנה התפללה הרבה, והתפילה שלה הייתה מעומק הלב. היא התפללה בשקט, בלחש. רק השפתיים שלה זזו, והקול שלה לא נשמע. עלי, הכהן שעבד במשכן, חשב שהיא שיכורה. כי שיכור מזיז שפתיים ולא משמיע קול. הוא אמר לה: "למה שתית הרבה יין? למה השתכרת?"
חנה ענתה לעלי הכהן: "לא אדוני. יש בי הרבה עצב וכאב, ולא שתיתי יין. רק אני מתפללת מעומק הלב לה', מבקשת בן".
פתאום עלי הרגיש את הכאב והצער של חנה, וראה כמה התפילה שלה באמת מעומק הלב. הוא הביט אל אבני החושן שהיו מונחות על לבו, וראה את האבנים היקרות מנצנצות. הוא ראה את האותיות על האבנים: "כשרה", שרמזו לו, שחנה היא צדיקה שמתפללת לבן, כמו שרה אימנו שהתפללה לבנים.
מיהר עלי לברך את חנה: "לכי לשלום, ואלוהי ישראל יתן לך את שאלתך אשר שאלת מעמו".
חנה הודתה לעלי הכהן על הברכה. לאחר שעלי ברך אותה, היא ישבה לאכול. העצב והכאב נעלמו מפניה, והייתה לה תקווה, והרגשה שה' שמע את תפילתה.
למחרת בבוקר אלקנה ושתי נשיו חזרו לביתם ביישוב "הרמה". ה' שמע את התפילה המיוחדת של חנה, שיצאה מעומק הלב, וחנה ילדה בן. לבן היא קראה "שמואל". ואמרה: "כי מה' שאילתיו", כי מה' ביקשתי את הילד הזה.
לאחר שגדל שמואל, והיה לנער, חנה הביאה אותו למשכן, כדי שיעבוד את ה'. היא אמרה לעלי הכהן: "אני האשה שהתפללתי לה' פה לידך! אל הנער הזה התפללתי, וה' נתן לי את שאלתי אשר שאלתי. ועכשיו אני משאילה את הבן שלי לה'. שמואל יעבוד את ה' במשכן שילה". ואכן הנער שמואל התחיל לעבוד במשכן שילה ביחד עם עלי הכהן.
מסיפור זה לומדים מהי תפילה אמתית, תפילה שיוצאת מעומק הלב.
חנה מרגישה שהבקשה שלה היא אמתית ונכונה בשבילה, והיא לא מוותרת על הבקשה.
היא באה עם כל הרגשות והאישיות שלה אל ה', ומדברת מהלב.