דוד וגוליית

דוד המלך עדיין לא היה מלך, הוא היה נער. שלושת אחיו הגדולים ממנו היו לוחמים, ואילו הוא היה רועה את הצאן של אביו ישי.

ישי, אביו של דוד, שלח את דוד לבקר את אחיו הלוחמים. דוד הגיע למקום של המלחמה, והוא שומע את גוליית מקלל ומאיים. הוא גם ראה את ישראל פוחדים ובורחים מגוליית.

דוד לא פחד מגוליית, הוא אמר: אני מוכן להכות את הפלישתי הזה, ולהסיר את החרפה מעל ישראל. אני לא פוחד מפלישתי שמקלל את ישראל ואת אלוהים.

שאול אמר לדוד: אתה לא תוכל לנצח את גוליית, כי אתה רק נער, והוא לוחם גדול.

דוד ענה לשאול: אני רועה צאן. פעם הגיע אריה, ופעם הגיע דוב, ולקחו שה מהעדר. אז יצאתי אחריהם, נלחמתי בהם, והרגתי אותם.
גם את האריה, גם את הדוב היכיתי, והיה הפלישתי הזה כאחד מהם! כי קילל את ישראל ואת אלוהים.

דוד הוסיף והתפלל:
ה' אשר הצילני מיד האריה ומיד הדוב, הוא יצילני מיד הפלישתי הזה!

שאול אמר לדוד: לך, וה' יהיה עימך.

שאול הלביש את דוד בשריון. דוד גם חגר את החרב. אך דוד מיד הסיר את השריון והחרב, ואמר לשאול, שהכלים האלו לא מתאימים לו.

דוד בחר את הכלים שכן מתאימים ללחימה שלו מול גוליית: מקלע ואבנים. כך הוא ניגש אל גוליית הפלישתי.

גוליית ראה את דוד, ואמר: האם אני כלב, שאתה בא אליי במקלות?

דוד ענה:
אתה בא אליי בחרב ובחנית ובכידון, ואני בא אליך בשם ה', אלוהי ישראל, שאותו קיללת!
ה' יתן לי את הכוח לנצח אותך, וידעו כולם כי יש אלוהים לישראל.
וידעו כולם, כי לא בחרב ובחנית יושיע ה', וה' נלחם בשבילנו.

ברגע שגוליית התקרב לקראת דוד, מיהר דוד לעברו, לקח אבן מתוך הכלי, ירה אותה עם המקלע, וקלע במצחו של גוליית.
גוליית נפל לאדמה.
דוד הרג את גוליית רק עם אבן, "וחרב אין ביד דוד".

הפלישתים ראו, שמת הגיבור שלהם, ומיד ברחו מפני לוחמי ישראל.