מעשה באיש שאהב לטייל. כשהיה מטייל, הוא אהב לעצור להתבונן, להקשיב לציוץ הציפורים, להריח את הפרחים, להרגיש את משב הרוח ואת חום השמש.
באחד הימים פתאום הרגיש קצת כאב בגוף. הוא מאוד רצה לרפא את הגוף שלו, כדי שהגוף יהיה חזק, וכך תמיד יוכל לטייל.
הוא שאל אנשים, הקשיב למומחים, וקרא ספרים, כדי למצוא את התרופה המתאימה לכאב שלו, תרופה שתרפא את הגוף שלו.
אמרו לו שיש תרופה שיכולה לעזור לו, אבל הוא לא ידע מהי התרופה, ואיפה היא נמצאת.
האיש יצא למסע, כדי למצוא את התרופה. הוא טיפס על הרים, חצה נהרות ועבר בדרכים מפותלות.
בדרך פגש אנשים. הם אמרו לו "עזוב, זה רחוק מדי לאן שאתה הולך", אבל הוא לא הקשיב להם.
הוא המשיך הלאה במסע.
הוא לא התייאש.
בהמשך הדרך פגש עוד אנשים.
הם אמרו לו, "קח את התרופה הזו שאנו מכירים, היא יכולה לעזור לך, חבל לך ללכת כל כך רחוק". הוא התבונן בתרופה, הריח אותה, והבין שזו לא התרופה שמתאימה בשבילו.
הוא המשיך ללכת קדימה במסע.
הוא פגש אנשים, שסיפרו לו על כפר, בו יש תרופה מאד טובה, אבל הדרך אל הכפר קשה. האיש הלך לכפר, ולא וויתר. הדרך הייתה מפותלת, קשה ומעייפת. בכפר חיכתה לו התרופה. הוא הסתכל עליה, הריח, והרגיש שלא זו התרופה שלו.
אנשים אחרים שפגש בדרך אמרו לו ללכת לכפר קטן שהיה על הר. האיש טיפס על ההר הגבוה, והגיע לתרופה. הוא התבונן, הריח אותה, והרגיש שגם זו לא התרופה שלו.
הוא גם חצה נהר עם סירה קטנה בדרך לכפר אחר, שבו הייתה תרופה מיוחדת, אבל גם היא לא התאימה לכאב של האיש.
היו אנשים בדרך שאמרו לו: כל הכבוד. אנחנו יודעים, שאתה תמצא. כי אתה מחפש משהו אמיתי שמתאים לך, ואתה מאמין בדרך שלך.
האיש המשיך ולא התייאש. הוא האמין, שאם ימשיך ללכת, הוא ימצא את התרופה.
יום אחד הוא עצר כדי לנוח, ואז ראה באופק כפר שקט, שיש בו עצים, פרחים יפים, וציפורים מצייצות, כאילו שרות שירים. כשהתקרב לשם, גם הריח של המקום הריח לו טוב. השמש הייתה נעימה, והרוח ליטפה את פניו של האיש.
הוא שאל את אנשי הכפר, אם יש להם תרופה טובה לגוף. הם נתנו לו בשמחה את התרופה שלהם. הוא הסתכל עליה, וידע שזו היא התרופה. גם הריח שלה הריח לו טוב.
האיש לקח את התרופה, ומאז לא כאב לו הגוף. הוא יכול היה להמשיך לטייל, להתבונן, לשמוע ולהריח את כל העולם.
המסר בסיפור הוא:
– לא להתייאש.
– לכל אדם יש "תרופה" מיוחדת. התרופה היא משל לדברים שמתאימים לנו, עוזרים לנו, ומרפאים את הגוף והנפש.
– היכולת של האיש להקשיב למה שמתאים לו, וללכת בדרך שלו.