דָּנִי הִתְחִיל לִבְכּוֹת, כְּשֶׁחָבֵר לָקַח לוֹ צַעֲצוּעַ בְּאֶמְצַע מִשְׂחָק. אָמְרוּ לוֹ: "אַל תִּבְכֶּה, זֶה לֹא יָפֶה!". דָּנִי מִיָּד הִפְסִיק לִבְכּוֹת. אֲבָל הוּא דִּמְיֵן שֶׁיֵּשׁ לְיָדוֹ קֻפְסָה, וְאֶת הַבֶּכִי הוּא לָקַח וְשָׂם בְּתוֹכָהּ. אֶת הַקֻּפְסָה דָּנִי סָגַר הֵיטֵב.
וּבְיוֹם אַחֵר דָּנִי רָצָה לִצְחֹק וְלִשְׂמֹחַ, כְּשֶׁהוּא פָּגַשׁ חֲבֵרִים טוֹבִים שֶׁלּוֹ. אֲבָל אַבָּא מְאֹד מִהֵר, וְלָקַח אוֹתוֹ הַבַּיְתָה. זֶה לֹא הָיָה זְמַן טוֹב לִשְׂמֹחַ. אָז דָּנִי לָקַח אֶת הַשִּׂמְחָה שֶׁהָיְתָה בַּלֵּב, וְשָׁמַר אוֹתָהּ בְּתוֹךְ הַקֻּפְסָה.
בְּיוֹם אַחֵר הוּא פָּחַד וְנִבְהַל, כְּשֶׁהוּא רָאָה מַשֶּׁהוּ שֶׁהָיָה נִרְאֶה לוֹ כָּל כָּךְ מַפְחִיד. אָמְרוּ לוֹ: "זֶה שׁוּם דָּבָר!". אָז דָּנִי הֶחְבִּיא אֶת הַפַּחַד בְּתוֹךְ הַקֻּפְסָה.
וּפַעַם הוּא מְאֹד רָצָה מִשְׂחָק שֶׁכָּל כָּךְ אָהַב, אֲבָל בַּסּוֹף הוּא לֹא קִבֵּל אוֹתוֹ. אָז הוּא לָקַח אֶת הָאַהֲבָה וְהִנִּיחַ אוֹתָהּ בֵּינְתַיִם בְּתוֹךְ הַקֻּפְסָה.
הַקֻּפְסָה הָיְתָה קְטַנָּה, וְלֹא הָיָה בָּהּ מָקוֹם מַסְפִּיק לְכָל הָרְגָשׁוֹת. הָרְגָשׁוֹת הִרְגִּישׁוּ שֶהַמָּקוֹם צָפוּף. נִרְאֶה הָיָה לְדָנִי כְּאִלּוּ הָרְגָשׁוֹת צוֹעֲקִים מִבִּפְנִים, וּכְאִלּוּ הַקֻּפְסָה עוֹמֶדֶת לְהִתְפּוֹצֵץ.
דָּנִי חָשַׁב מָה לַעֲשׂוֹת. הוּא הֶחֱלִיט לִפְתֹּחַ מְעַט אֶת הַקֻּפְסָה, וְכָל פַּעַם הוֹצִיא מֵהַקֻּפְסָה רֶגֶשׁ אַחֵר.
כְּשֶׁקָּרָה דָּבָר שֶׁשִּׂמֵּחַ אוֹתוֹ, דָּנִי הוֹשִׁיט יָדוֹ לַקֻּפְסָה וְלָקַח אֶת הַשִּׂמְחָה, וְכָל כָּךְ שָׂמַח, וְלִפְעָמִים הִתְגַּלְגֵּל מִצְּחוֹק.
וְאִם דָּבָר הֶעֱצִיב אוֹתוֹ, הוּא לָקַח מֵהַקֻּפְסָה קְצָת מֵהָעֶצֶב, וְלִפְעָמִים יָרְדוּ לוֹ דְּמָעוֹת.
וְאִם מַשֶּׁהוּ הִפְחִיד אוֹתוֹ, אָז הוּא הִשְׁתַּמֵּשׁ בַּפַּחַד. וְרָאָה שֶׁלֹּא נוֹרָא לְפַחֵד מִדֵּי פַּעַם.
וּכְשֶׁהוּא הִרְגִּישׁ שֶׁהוּא אוֹהֵב מַשֶּׁהוּ אוֹ מִישֶׁהוּ, הוּא תָּמִיד יָדַע שֶׁיֵּשׁ בַּקֻּפְסָה אַהֲבָה, וְשֶהוּא יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ, וּלְמַלֵּא אֶת הַלֵּב בְּאַהֲבָה.
לִפְעָמִים דָּנִי גַּם הִכְנִיס רְגָשׁוֹת לַקֻּפְסָה, בִּזְמַנִּים שֶבָּהֶם לֹּא הָיָה יָכוֹל לְהַרְגִּישׁ אֶת הָרְגָשׁוֹת. אֲבָל הוּא תָּמִיד זָכַר לְהוֹצִיא רְגָשׁוֹת מֵהַקֻּפְסָה, וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּכָל פַּעַם שֶׁקָּרָה מַשֶּׁהוּ מַפְחִיד אוֹ מְשַׂמֵּחַ. אוֹ כְּשֶׁקָּרָה מַשֶּׁהוּ עָצוּב, אוֹ כְּשֶׁרָצָה לֶאֱהֹב.
וּמֵאָז לֹא הָיָה לָרְגָשׁוֹת צָפוּף בַּקֻּפְסָה. כִּי דָּנִי תָּמִיד לָקַח מֵהַקֻּפְסָה רְגָשׁוֹת. כָּל פַּעַם שֶׁקָּרוּ דְּבָרִים בַּחַיִּים, דָּנִי יָדַע לְהַרְגִּישׁ אוֹתָם. וְהוּא הִרְגִּישׁ נִפְלָא לְהַרְגִּישׁ אֶת כָּל הָרְגָשׁוֹת.
גיבור הסיפור עובר תהליך של מעבר מאישיות ש"נסגרה" לאישיות פתוחה רגשית וחיה את החיים עם כל חוויותיהם.
אדם נסגר ומתכווץ בעקבות "אילוצי החיים", דברים שנאמרים לו מהסביבה או שזו תגובה שלו "להיסגר" כאשר הוא לא יודע להתמודד עם עוצמת הרגש שמפתיעה אותו.
צריך להראות לאנשים שנסגרים את הדרך להיפתח. להעלות למודעות את האפשרות "להשתמש" ברגשות, ולהיפתח אליהם. להתנסות, כל אחד בקצב המתאים לו, בחוויה של להרגיש את הרגשות. במקום להשתמש יותר מדי במנגנון "הסוגר" או המתכווץ.
גיבור הסיפור, דני, גילה עם הזמן את המצב הטבעי: להרגיש את החיים.