מַעֲשֵׂה בְּרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָלַךְ בַּדֶּרֶךְ, וְאִתּוֹ חֲמוֹר וְתַרְנְגוֹל. הַחֲמוֹר עָזַר לְרַבִּי עֲקִיבָא לָשֵׂאת אֶת מַשָּׂא הַדֶּרֶךְ. וְהַתַּרְנְגוֹל הֵעִיר אֶת רַבִּי עֲקִיבָא כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ הָיְתָה עוֹלָה וּמַתְחִילָה לִזְרֹחַ. גַם נֵר לָקַח רַבִּי עֲקִיבָא, כְּדֵי לְהָאִיר בִּשְׁעוֹת הַחֲשֵׁכָה.
כְּשֶהַשֶּמֶש שָקְעָה, וְכִמְעַט הֶחְשִיךְ הַיּוֹם, יָדַע רַבִּי עֲקִיבָא שֶעָלָיו לְהִתְכּוֹנֵן לִשְכַּב לִישֹן. הוּא הִבִּיט לָאֹפֶק, וְרָאָה עִיר לֹא רְחוֹקָה. רַבִּי עֲקִיבָא מְאֹד שָׂמַח עַל כָּךְ, שֶׁלֹּא יִישַׁן לְבַדּוֹ בַּלַּיְלָה.
רַבִּי עֲקִיבָא מִהֵר אֶל הָעִיר, אַךְ כְּשֶׁהִגִּיעַ אֵלֶיהָ גִּלָּה לְהַפְתָּעָתוֹ, שֶאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אֵינָם מוּכָנִים לָתֵת לוֹ מָקוֹם לִישֹׁן. בְּרֶגַע זֶה יָכוֹל הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא לְהַרְגִּישׁ בּוֹדֵד וְעָצוּב. אֲבָל לֹא! רַבִּי עֲקִיבָא הֶאֱמִין, שֶׁאִם לֹא נוֹתְנִים לוֹ מָקוֹם לִישֹׁן בָּעִיר הַזּוֹ, זֶה לְטוֹבָה. הוּא אָמַר: "כָּל מַה שֶּׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַכֹּל לְטוֹבָה".
מָה עָשָׂה רַבִּי עֲקִיבָא? הָלַךְ לִישֹׁן בַּשָּׂדֶה הַקָּרוֹב לָעִיר. לְבַדּוֹ בַּשָּׂדֶה, הִדְלִיק רַבִּי עֲקִיבָא אֶת הַנֵּר, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מְעַט אוֹר בְּתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה. הָיָה לַנֵּר שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא אוֹר כָּל כָּךְ יָפֶה, עַד שֶׁנִּדְמֶה הָיָה שֶׁהֵאִיר אֶת כָּל הַשָּׂדֶה.
אַךְ פִּתְאוֹם קָרָה דָּבָר מַפְתִּיעַ וּמוּזָר!
אַרְיֵה הֵגִיחַ מִבֵּין הָעֵצִים, וְאָכַל אֶת הַחֲמוֹר. מִיָּד לְאַחַר מִכֵּן, הוֹפִיעַ חָתוּל, כְּאִלּוּ בָּא לְבַקֵּר. אַךְ בְּעֶצֶם הוּא חִפֵּשֹ אֲרוּחַת עֶרֶב, וְהוּא אָכַל אֶת הַתַּרְנְגוֹל.
רַבִּי עֲקִיבָא נוֹתַר בְּלִי הַחֲמוֹר שֶׁעָזַר לוֹ בַּדֶּרֶךְ, וּבְלִי הַתַּרְנְגוֹל שֶׁאָהַב לְקַרְקֵר עִם זְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ.
הִבִּיט רַבִּי עֲקִיבָא בָּאוֹר הַיָּפֶה שֶל הַנֵּר, עַד שֶׁלְּפֶתַע הֵחֵלָה לְנַשֵּב רוּחַ עַזָּה. הִיא הִגִּיעָה אֶל הַנֵּר, כִּבְּתָה אֶת אוֹרוֹ, וְהִשְׁאִירָה עֲלָטָה בַּשָּׂדֶה.
רַבִּי עֲקִיבָא הִסְתַּכֵּל אֶל תּוֹךְ הַשָּׂדֶה הֶחָשׁוּךְ, וְשׁוּב יָדַע: אִם זֶה מָה שֶׁקּוֹרֶה, זֶה לְטוֹבָה! וְשוּב אָמַר: "כָּל מַה שֶּׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַכֹּל לְטוֹבָה".
בַּבֹּקֶר הִתְעוֹרֵר רַבִּי עֲקִיבָא, וְנוֹדַע לוֹ מָה אֵרַע בַּלַּיְלָה:
בְּאוֹתוֹ לַיְלָה הִגִּיעוּ חַיָּלִים אוֹיְבִים אֶל הָעִיר הַקְּרוֹבָה, וְשָׁבוּ אֶת בְּנֵי הָעִיר. כֵּן, הָעִיר שֶתּוֹשָבֶיהָ לֹא נָתְנוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא מָקוֹם לָלוּן. לוּ הָיוּ מְאָרְחִים אוֹתוֹ, הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא נִשְׁבָּה בִּידֵי הָאוֹיֵב.
חָשַׁב רַבִּי עֲקִיבָא: "אֵיזֶה מַזָּל שֶׁאֲנִי לֹא כָּזֶה גִּבּוֹר לְהִלָּחֵם בָּאֲרָיוֹת. אֵיזֶה מַזָּל שֶׁחֲתוּלִים אוֹהֲבִים לֶאֱכֹל תַּרְנְגוֹלוֹת. וּמַזָּל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲצֹר אֶת הָרוּחַ. כִּי אִלּוּ הַחֲמוֹר הָיָה חַי, הָיָה נוֹעֵר, וְלוּ הַתַּרְנְגוֹל הָיָה חַי, הָיָה מְקַרְקֵר, וְלוּ הַנֵּר הָיָה דּוֹלֵק, הָיָה מֵאִיר אֶת הַשָּׂדֶה. וּמֵהָרַעַשׁ שֶׁל הַחַיּוֹת וְהָאוֹר שֶׁל הַנֵּר הָאוֹיְבִים הָיוּ מַגִּיעִים לְכָאן".
הַשֶּׁקֶט וְהָעֲלָטָה שָׁמְרוּ עַל רַבִּי עֲקִיבָא. כָּךְ הוּא יָשַׁן בְּשַׁלְוָה, וְקָם עִם אוֹר בַּלֵּב. רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר לְתַלְמִידָיו: זֶהוּ מָה שֶׁהֶאֱמַנְתִּי וְאָמַרְתִּי: "כָּל מַה שֶּׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַכֹּל לְטוֹבָה".
הסיפור מלמד אותנו לפתח יכולת של ראיית הטוב בכל מצב, ולא משנה מה קורה לנו.
יש נטייה "לראות שחור" ברגעים קשים, לסגת לאחור, לפחד ולהתכווץ בתוך עצמנו. אבל עם למידה ותרגול של אמונה בטוב, מצליחים להגיע לתחושה שתמיד יש נקודת אור, ושבכל מצב אפשר לראות את האור שבו.
וככל שאנחנו נפנים את התחושה הזו, נוכל ללכת קדימה בגבורה בכל מצב, ועם כל מה שקורה בחיים.